ההיסטוריה נלמדת כרצף מתפתח — מתרבויות קדומות ביסודי, דרך ימי הביניים והעת החדשה, ועד היסטוריה מודרנית וישראלית בתיכון — תוך חיפוש מתמיד אחר המשמעות האנושית שמאחורי האירועים.
לימוד ההיסטוריה מתחיל כאשר הילד יכול להשתחרר מהצמידות לזמן העכשווי ולפתח דימויי זמן, לרוב לאחר גיל 11. לתלמידי כיתה ה' מתוארות תמונות מההיסטוריה העתיקה: עמי המזרח הרחוק, התקופה הפרסית הקדומה, מסופוטמיה, מצרים הקדומה ועד יוון הקלאסית. בכיתה ו' לומדים הילדים היסטוריה רומית וזו של ימי-הביניים — למשל אילו שינויים בתולדות-התרבות חוללו מסעות-הצלב באירופה ובמזרח התיכון, תוך התייחסות מורחבת לתקופת השלטון הרומי ביהודה. מבחינה מתודית מדובר על תיאורים מלאי חיים של מאורעות ואישים, ועדיין לא הסברים והקשרים רציונליים.
בכיתה ז' עוסקים במהפך של הזמן החדש במאות ה-14–15: גילוי וחקר יבשות חדשות, וגילוי חוקי-טבע וחוקים אמנותיים המקביל לגילוי העצמי שעוברים הנערות והנערים בתקופה זו. בכיתה ח' עומד במרכז עידן המהפכות — התעשייתית, החברתית-שלטונית בצרפת והאמריקאית — והופעת האדם כמעצב סדרים חברתיים עד ימינו. בכיתות ז'-ח' חשוב להביא במקביל למהלכי ההיסטוריה העולמית גם את ההיסטוריה של העם היהודי: הקהילות היהודיות בגולה, ראשית הציונות, העליות הראשונות, הרצל והציונות המדינית.
תוכנית הלימודים העיונית בתיכון (כיתות ט'-י"ב) כוללת המשך לימודי היסטוריה ברמה מעמיקה יותר, במסגרת תקופות לימוד המשולבות עם ספרות, תנ"ך ותחומי דעת נוספים, לקראת בגרות מלאה.