בתיכון מתרחבת עבודת המלאכה לסדנאות עצמאיות ומורכבות יותר — קליעת סלים, עבודת מתכת, קרמיקה, נגרות ונפחות — המשלבות אסתטיקה, דיוק טכני ותכנון עצמאי. מכיתה ט' ואילך נלמדות המלאכות לרוב בתקופות לימוד בנות מספר שבועות.
גיל של תנועה בין ניגודים פנימיים וחיצוניים, המתבטאת בעבודה בחומר — שחור ולבן, פנים וחוץ. חשובה העבודה עם ההתנגדות של החומר (עץ, מתכת, נצרים, חמר), ולימוד השפה הבסיסית של כל מלאכה: כללי עבודה, כללי בטיחות, שימוש בכלים. דגש מיוחד על יצירת מכלים (כלים סגורים בעלי נפח פנימי) — קליעת סלים, "הרמת" כלי נחושת מלוטש בפטיש, פיסול קרמי בסיסי ותרגול ראשוני בנגרות ובנפחות (יצירת ווים, מסמרים וכיו"ב).
המשך והעמקה של שפת המלאכה בכל חומר: קליעת סלים מגוונים ומורכבים יותר מחומרי טבע לא מעובדים (עץ תמר, קליפת בננה), עבודה במתכות שונות (אלפקה, פליז, נחושת) ליצירת כלים תלת-ממדיים סגורים, המשך קרמיקה (תבליט, חריטה, צביעה), הרחבת נגרות (מחברים, כלי עבודה חשמליים) והמשך נפחות (מלקחיים, שיפודים, פמוטים).
התעוררות האינדיווידואליות מאפשרת בחירה בין הסדנאות השונות והתמקדות בשתיים-שלוש מהן, לצד עבודה יותר מופשטת ואישית: עבודות מטמורפוזה, יציקת מתכות, פיסול קרמי מורכב, כריכת ספרים ועבודת קרטון, ופרויקטים קבוצתיים בנגרות ובנפחות עבור בית הספר.
במרכז עומדת עבודת הגמר — עבודה מעמיקה ואישית המשלבת נושא עיוני ונושא אומנותי או סדנאי, המתמקדת בסדנה אחת או שתיים ומביאה לשיא את היכולות והמיומנויות שנרכשו. לכל תלמיד מנחה בפן המעשי ובפן העיוני; עבודות הגמר המעשיות מוצגות בתערוכה או בהדגמה פומבית.