תיאטרון בובות בביה"ס היסודי | נגה יצחקי

סמינר וולדורף – זומר רמת גן, 2012

הקדמה

לפני כ-7 שנים למדתי קורס  תיאטרון בובות ככלי טיפולי חינוכי. אינני זוכרת מדוע נמשכתי ללמוד דווקא את הקורס הזה, אולם מאז נשאר התחום קרוב לליבי, וזאת על אף שלא המשכתי לעסוק בו באופן מעמיק. 

אוכל לומר שיש בתחום זה שילוב של כמה תחומים חביבים עלי: סיפורים, מלאכת יד, אמנות, אך למעשה יש גם מרכיב אחר שטרם התגלה לי, הדוחף אותי מפעם לפעם לצפות בהצגה מזדמנת, לנסות לשלב בובות תיאטרון בעבודתי עם ילדים, וכעת לכתוב  עבודה זו.

כיוון שרציתי שעבודה זו תהיה משמעותית עבורי לא רק בהיבט התיאורטי אלא גם מחוברת למסגרת המקצועית בה אני עובדת כרגע (צהרון בביה"ס  יסודי אנתרופוסופי), בחרתי לנסות ולבדוק  האם וכיצד עיסוק בתיאטרון בובות יכול לתרום ולהתאים לעבודה עם גילאי יסודי במסגרת ביה"ס האנתרופוסופי. 

במשך זמן רב לא היה ברור לי כיוון העבודה; מתוך הספרות האנתרופוסופית התקשיתי למצוא חומר העוסק ספציפית בגילאים אלו, מרבית החומר עוסק בגילאי הגן. 

נפגשתי עם אפרת אנגרס- אוולד העוסקת בתחום תיאטרון הבובות וכן בחינוך אנתרופוסופי מזה שנים רבות. אפרת שיתפה אותי בדרך בה היא עובדת ותופסת את התחום ועזרה לי במציאת ספרות העוסקת בנושא.

השיחה וקריאת החומרים עזרו לי לבסס  ולעגן את ההנחה הראשונית שלי, שעבודה עם תיאטרון בובות מתאימה ותורמת גם לילדים בשביעון השני, ובכך עוסק הפרק הראשון של העבודה – מהן האיכויות המיוחדות של תיאטרון בובות אשר הופכות אותו לכלי מתאים ורצוי לעבודה בביה"ס (תוך התייחסות לנקודת המבט של מחנכים אנתרופוסופיים ואחרים). כמו כן  ניתנת בפרק זה סקירה היסטורית קצרה של תחום תיאטרון הבובות.

לאחר שביססתי לעצמי תשובה לשאלה למה לעסוק בתחום, נדרשתי לשאלות מה ואיך לעשות תיאטרון בובות עם ילדים בביה"ס הפועל על פי עקרונות חינוך וולדורף (לא תרפיה אישית ולא תיאטרון אמנותי – שני תחומים מרתקים כשלעצמם אך פחות מחוברים לעולמי שלי, כרגע). 

לאחר זמן רב בו התלבטתי כיצד לענות על שאלות אלו נולד הרעיון לפיו בובות תיאטרון שונות יכולות להתאים לגילאים שונים באיכויות שהן מביאות עימן. תוך התבססות על הקוריקולום הנהוג בביה"ס והתבוננות על בובות שונות נוצר הפרק השני של העבודה. כמו כן ניסיתי  בפרק זה להציע רעיון לעבודה עם הבובות, המתאים לתוכן הלימודי של כל כתה.

במהלך העבודה נפגשתי גם עם דוד בנימין , תרפיסט בתיאטרון בובות, מורה בביה"ס אורים, שעזר לי למצוא חומרים נוספים הנוגעים לתחום תיאטרון בובות ככלי חינוכי, וכן איפשר לי לצפות בשיעורים שהוא מעביר בביה"ס אורים. וכך ניתנה לי הזדמנות לראות בפועל כיצד עיסוק בתיאטרון בובות יכול להתבצע בביה"ס, כיצד תהליך  מורכב הכולל יצירת סיפור, יצירת בובה, הפעלת בובה, יצירת תפאורה, ולבסוף יצירת הצגה, הינו אפשרי במסגרת כתה, כמו גם את שמחת היצירה של הילדים והחיבור המיוחד הנוצר בינם לבין הבובה שהם מעניקים לה חיים. 

נדמה לי שהחיבור הזה, כמו גם הקסם שיש בבובה המתעוררת לחיים הוא חלק מאותו מרכיב סודי המושך אותי אל התחום…

אני מנצלת הזדמנות זו להודות לאפרת ודוד שהקדישו לי מזמנם וספרייתם  והיו לי לעזר בתהליך כתיבת העבודה.

פרק ראשון:  תיאטרון בובות-רקע תיאורטי

בובה בתיאטרון הבובות ניתן להגדיר "דמות דוממת המונעת לפני קהל ע"י פעולה אנושית", המפעיל מעניק לה רוח חיים והיא הופכת לשחקן. בובת הצעצוע נשארת בתחום "היחסים שבין שניים". 

כיום אנו נוטים לראות בתיאטרון הבובות מדיום המיועד לילדים, אך לאורך ההיסטוריה לא תמיד היה זה כך. בובות כאמצעי המקשר בין עולמות החומר לרוח, מוכר לחוקרים מתרבויות פרימיטיביות בהן הוענקו לבובות איכויות נפשיות אשר אפשרו למשתמש בהן לתקשר עם כוחות או אלים למטרות ריפוי, למשל. במצריים ויוון שימשו פסלים בעלי איברים ניתנים להזזה לסיפור סיפורי המיתולוגיה ולטקסיים דתיים. בהודו ובתרבויות אסיאתיות שימש תיאטרון הצלליות למטרות דומות. הכנסייה השתמשה בתיאטרון הבובות להמחשת סיפורי ניסים. במקביל לשימושים אלו מתפתח גם תיאטרון בובות עממי, המשמש לבידור והנאה. באירופה  יוצאת הבובה מגבולות הכנסייה והעלילות המתוארות בתיאטרוני הרחוב הן בעלות אופי סאטירי, המאפשר ללעוג לממסד, שהרי לבובה מותר לומר דברים שאסור לאדם לומר. בתחילת המאה ה-18 נכנס תיאטרון הבובות לבתי אצילים והופך מקצועני יותר ויותר ולמעשה גם נדחק אל שולי התרבות.  בתחילת המאה ה- 20 הוא זוכה לפריחה מחודשת והוא הופך לתחום אמנותי.  בתקופה זו אמנים שונים מבטאים עצמם באמצעות המדיום, יוצרים סגנונות שונים, משכללים את העבודה עם הבובות מתיאטרון הבובות הקלאסי וכן יוצרים סוגים חדשים של בובות (הסוג המוכר ביותר – "החבובות"-  mupttes שהיגרו מהתיאטרון אל הטלוויזיה).

בתקופה המודרנית התפתחו תיאוריות חינוכיות אשר מבקשות לשים את הילד במרכז, כפעיל ואקטיבי בתהליך הלימודי. התחום של חינוך יצירתי ושימוש באמצעים אמנותיים ויצירתיים כאמצעי חינוכי בין תחומים נוספים, התפתח גם בתחום של תיאטרון בובות ככלי חינוכי. 

תיאטרון בובות בבית הספר

מן הספרות שהייתה בידי נראה כי בחינוך וולדורף עיסוק בתיאטרון בובות מתייחס בעיקר לגיל הרך ובדרך כלל לילד כצופה.

בחוברת "מחזות לבובות תיאטרון ומריונטות"  טוענת המחברת כי בשל ההתקדמות הטכנולוגית של זמננו נוצרת הפרדה בין המוצר לתהליך היצירה שלו, "נוצרת נטייה להפוך פעולות לאוטומטיות ואנונימיות ובהלימה לכך מצטמצמת תחושת האחריות האישית ונוצרת הבנה מוטעית של העולם. כאשר תחושה זו ממשיכה אל החיים הבוגרים היא עלולה ליצור אפילו סכנה מוסרית" . הכותבת מציעה את השימוש בתיאטרון בובות עד גיל 9 כאמצעי להתמודד עם נטייה זו, משום שהילד הצופה, אשר רואה את המפעיל, מפנים את הקשר בין פעולה לתוצאה, בין הדמות האנושית להתפתחות הסיפור. היא ממשיכה וכותבת: "האופן הפשוט שבו מתפתח הסיפור מאפשר לו להטמיע תמונות בזרם כוחות החיים שלו ללא יצירת רשמים מקובעים, השקיפות של הצגות השולחן מזמנות את כוחות החיים שלו ומעוררות את יכולת המשחק, התנועה והשפה".  עוד היא טוענת כי יש חשיבות לחלל רב מימדי וכי סיפור המוצג באופן שטוח מרדד את חושיו של הצופה.  אולם  לוי בראון  טוענת כי שטיינר נתן הנחיות להפעלת תיאטרון צלליות צבעוני בתחילת ימי הסינמה. זאת מתוך תפיסתו שהמדיום הקולנועי יוצר רשמים מתים, בעוד בתיאטרון הצלליות האדם הוא חלק מן היצירה, שולט ומפעיל. לוי בראון גם מסבירה במאמרה  על איכותו של תיאטרון הצלליות כמדיום המאפשר קיומו של מרחב, שבו אולי "הנראה מבטא את מה שאינו נראה" , כלומר מגשר בין העולם הגשמי לעולמות אחרים. זהו מרחב המאפשר קיומו של עולם דמיוני – הצופה אקטיבי בפעילותו הפנימית.

מבלי לגרוע מחשיבותו של תיאטרון הבובות כתחום אמנותי שבו הילד נמצא בעמדת הצופה, ניתן בביה"ס להשתמש בו גם ככלי חינוכי ואף מרפא. מתוך הסקירה ההיסטורית עולה כי האדם השתמש בבובה ליצירת קשר עם עולמות מסתוריים, כדי לספר סיפורים מסוגים שונים, כדי לומר דברים אסורים חברתית, כדי לבטא את עצמו, את יכולותיו הטכניות, כדי לברוא עולם.  בכל אלה ניתן להשתמש בעבודה עם ילדי ביה"ס  כשותפים  בתהליכי הבנייה, ההפעלה ויצירת הסיפור – כל זאת בהתאם לגיל. באמצעות שיתוף זה ניתן להעמיק ולחדד את הקשר בין פעילות אנושית לתוצר, כמו גם לחזק ולטפח מיומנויות וכישורים שונים.

יהודית יחזקאלי מחלקת את העבודה עם תיאטרון הבובות  ככלי חינוכי בביה"ס לשלושה תחומים:

תחום הלמידה,  שבו ניתן באמצעות תיאטרון הבובות להמחיש תכנים לימודיים בדרך חוויתית ולפתח הבעה בכתב ובע"פ.

התחום האישי,  בו עוזר תיאטרון הבובות  לפתח את הדמיון, היצירתיות, מיומנות במלאכות ומיומנויות מוטוריות. 

התחום החברתי, בו ניתן לעודד באמצעות תיאטרון הבובות  שיתוף פעולה, פיתוח כישורים חברתיים ויצירת תקשורת.

החיבור בין היצירה הפלסטית הסיפורית והתיאטרלית יוצר מרחב לאינטראקציה חברתית. העבודה האמנותית הפלסטית בכתה היא לרוב אישית ובאמצעות הבובה ניתנת הזדמנות גם ליצירה אישית, אך גם לחיבור בינה לבין הסביבה. דבר זה מאפשר גם עבודה על תהליכים קבוצתיים חברתיים והתמודדות עם נושאים רגישים בדרך עקיפה. מיומנות נוספת אותה ניתן לפתח היא התבוננות בשלבי היצירה השונים, כשניתן לעצור ולהתבונן בתהליך בבחירות שונות שנעשו, כמובן בהתאם לגיל הילדים.

לשימוש בתיאטרון בובות יש גם אלמנט מרפא: "בתיאטרון הבובות יוצר הילד דמויות המתאימות למידותיו. הוא יכול לשלוט בדמויות שיצר ולהזדהות איתן. הילד המפעיל בובה יכול להסתתר מאחוריה וע"י כך יעביר את האחריות למעשים ולדברים הנאמרים אל הבובה והוא יחוש חופשי להתבטא" . נעמי יואלי טוענת כי יש גורמים נוספים המעוררים את הילד להזדהות עם בובות התיאטרון  "במוגבלות שלה היא לא רק מעודדת את הצופה להשלים את החסר בה בדמיונו אלא גם יוצרת הזדהות בשל חולשותיה…"  – ההתגברות על טבעה המוגבל יוצר יחס של חמלה והערכה לבובה.

פרק שני: תוכנית עבודה לכתות א- ו

בבואנו לעבוד עם בובות תיאטרון יש לבדוק מיהי הכתה, מה המטרה לשמה נשתמש במדיום הזה,  האם זו פעילות משלימה לתוכן שנלמד, האם רוצים דרך העבודה לגעת בנושא רגשי או חברתי, האם יש מיומנות מסוימת שרוצים להקנות לילדים, האם חשוב יותר הדיוק או החופש היצירתי ? התשובות לשאלות אלו יכוונו לבחירת סוג הבובה ולפעילות שנבצע איתה בהמשך. בחלק זה של העבודה מובאים רעיונות לעבודה עם תיאטרון בובות  בביה"ס וולדורף. זוהי מעין סקיצה לתוכנית לימודים מכתה א' עד ו' שבה מוצעת לכל כיתה עבודה עם סוג שונה של בובה. הרעיון המוצע לכל כיתה מנסה להתאים את סוג הבובה לשלב ההתפתחותי שבו נמצאים הילדים על-פי עקרונות חינוך וולדורף, וכן להביא דוגמא כיצד ניתן לקשור את העבודה עם הבובה לתכנים הלימודיים הנהוגים בכל גיל. 

סוגי בובות

בתיאטרון המסורתי נהוג להתייחס לארבעה סוגי תיאטרון בובות:

בובת כפפה – כשמה כן היא, בובה המולבשת על כף היד. תנועות כף היד הן שמניעות אותה, היחסים בין חלקי הגוף של בובה זו שונים מהיחס בין חלקי הגוף של אדם רגיל. הבובה יכולה לבצע כל מה שכף ידו של המפעיל יכולה לבצע: לחבק, להכות, להחזיק חפצים.

בובת מוט – בובה העשויה ממקל אליו מחובר ראש ובגד המולבש עליו. ניתן ליצור ידיים שאליהן מחוברים מוטות נוספים, המפעיל אוחז במוט המרכזי ביד אחת, ובידו השנייה במוט המניע יד או שתיים של הבובה. בובות אלו יכולות להיות בעלות גוף פרופורציונאלי והן תמיד זקופות, כך שיש להן מראה אצילי, אך הן מוגבלות במחוות שהן יכולות לבצע. 

בובות חוטים – בובות אלו מופעלות ע"י חוטים המחוברים לאיברי הבובה. יש בובות פשוטות עם מעט חוטים ובובות עם עשרות חוטים המאפשרים הפעלה של כל מפרק בנפרד. הפעלת בובות אלו מורכבת, תנועתן נוצרת משילוב של גורמים: מבנה הדמות, מספר המפרקים, מיקום החוטים ומרכזי הכובד של הבובה. בובה זו יכולה לבצע רק מה שתוכנן לה מראש (היא לא תוכל להניע איבר שלא חובר אליו חוט), תנועתה עדינה, רכה וגמישה.

תיאטרון צלליות – תיאטרון הצלליות התפתח כאמצעי להמחשת עלילה שסופרה בידי מספר סיפורים. הבובה שטוחה והיא מוצבת בין מקור אור למסך, כך שעל המסך נוצרת צללית. זו יכולה להיות צללית צבעונית או שחורה בהתאם לחומר ממנו עשויה הבובה. בדרך כלל הדמויות בתיאטרון זה יופיעו בצדודית, הן יכולות לנוע מימין לשמאל או למעלה ולמטה, וכן ניתן ליצור צללית גדולה או קטנה בהתאם למרחק של הבובה ממקור האור. הן מופעלות באמצעות מוט וניתן להניע איברים שונים המחוברים לגוף הבובה באמצעות ציר. הנעת האיברים הללו נעשית באמצעות מוטות נפרדים.

סוג נוסף של בובה הן בובות אצבע – בובות קטנות, המולבשות על אצבעות היד. מתאימות לילדים קטנים. אפשר להפעיל כמה בובות ביחד וניתן להכין אותן מחומרים שונים.

עבודה בכתות

כתה א

הילד עדיין בתודעה חלומית, הוליסטית. הוא מביא איתו ללמידה ערנות רחבה יותר מיכולת ריכוז. המפגש הראשון עם צורה, אותיות ומספרים נערך באמצעות תמונות, דקלומים וסיפורים. למידה נעשית מתוך תנועה וחיקוי 

נראה שבובות אצבע יתאימו מאד לגיל זה, הילד עדיין מחובר לעולם משחקי מאד. דקלומים ומשחקי אצבעות (כמו חימום אצבעות בתחילת שיעור מלאכה) רלוונטיים  עבורו. יש סוגים שונים שניתן להכין ללא קושי (ילדים שמגיעים מגני וולדורף יודעים פעמים רבות לתפור ויוכלו להכין בובת אצבע פשוטה בתפירה).  עם זאת, יתכן ובגיל זה כדאי עדיין להשאיר את הילד בעמדת הצופה, או כמשתתף המפעיל בובה מוכנה מראש. כיוון שהילד במידה רבה עדיין בעמדה של חיקוי והטמעה, יכול המורה להשתמש בסוגים שונים של בובות ולהטמיע בו התייחסות מסוימת לתחום. 

ניתן להכין 4 בובות אשר יעוצבו על-פי המאפיינים של הדמויות המלוות את תקופת חשבון. המורה יכול לשלב אותן בסיפור, להזמין ילד לבצע בעזרת הבובה את הפעולה המתאימה, בהמשך הילדים יכולים להתאמן בקבוצות קטנות בפעולות שונות של חשבון באמצעות הבובות השונות.

כתה ב'

ההתנסויות והרשמים החיצוניים של הילד בגיל זה מסוננים דרך הדמיון שלו ומאורגנים מחדש

להתאים לתמונת העולם שלו. התודעה ההוליסטית מתפצלת לקטבים, התכנים הנלמדים נועדו

לטפח את המודעות לעושר של שפה, רגשות ותחושות. דגש ניתן על שיפור מיומנויות (מוסיקה, מלאכות וכו'). סיפורי צדיקים ומשלים מסופרים בכדי לתת מענה לתודעה המקוטבת שנוצרה.

מיומנויות של הילד מתחזקות וניתן להכין בובות מורכבות יותר. בחרתי בבובה שבסיסה גליל נייר טואלט, כך שמבחינת ההפעלה שלה היא בין בובת אצבע לבובת כפפה. ניתן לעצב את הדמות הרצויה בכמה דרכים, חלקן פשוטות יותר: גזירה מתוך שבלונה והוספה על גליל הנייר, שימוש בגרביים, עבודה בעיסת נייר. 

אפשר לעצב את הבובות כחיות אשר יתאימו לסיפור משל, וכדי לשמור על האיכויות של החיה הנובעות מן הסיפור, כדאי לתת הכוונה ברורה לעיצוב והפעלת הבובה, לדוגמא: איך נראים איברי הגוף, איזה צבע יש לה, האם תנועתה מהירה, איטית, קופצנית ?

הבובות יכולות להשתלב ב"המחזת" הסיפור. כאשר המורה מספר את השועל והחסידה, לדוגמא, כל השועלים יצטרפו אליו כשהשועל מדבר, כל החסידות יצטרפו כשהחסידה מדברת.

כתה ג' 

הילד חווה מטמורפוזה בחיי הרגש, חווה דואליות בין עולמו הסובייקטיבי הפנימי לעולם האובייקטיבי של המציאות. ספקות, בדידות ונטייה לביקורת מפציעים בנפשו של הילד. נולדת מודעות לנפרדות מהסביבה הפיזית והאנושית. כל אלו מובילים לעיתים קרובות לבלבול  וחוסר ביטחון. סיפורי התורה על חוקיהם וההדרכה שבהם אמורים לתת תחושה של ביטחון. עשייה חקלאית, בנייה וכד' מאפשרים יצירת קשר חדש עם סביבתם, פרויקטים משותפים שיוצרים תחושה של אחריות כלפי הסביבה במקום נפרדות.

בובת כפפה היא בובה עם יכולת גבוהה "לעשות" דברים, לפעול ולהחצין מחוות, לכן נראה שתתאים  להפעלה ע"י  ילדי כתה ג'. כמו כן זוהי בובה המופעלת ממש מבפנים , הילד יכול ללמוד כיצד הפעילות של כף היד בפנים מעצבת את החיצוניות של הבובה ובכך לגעת בנושא של פנים וחוץ המעסיק את הילדים בגיל זה.

הכנת בובת כפפה דורשת העתקה של גזרה, מדידה ותפירה – ניתן לגזור את חלקי הבד מראש, בהתאם ליכולות הכתה. מיומנות עבודה עם מחט יכולה להתאים בסוף כתה ג'  כהכנה לרקמה בכתה ד. פנים ולבוש מוסיפים באמצעות הדבקה, תפירה, סריגה – בהתאם למיומנויות אישיות.

סיפורי התורה  הנלמדים בכתה ג' נראים מתאימים ביותר להמחזה בתיאטרון בובות, עם זאת מטרתם ליצור תחושה של ביטחון ויציבות, ויש לבדוק היטב האם ניתן להמחיז סיפור כזה עם בובות כפפה ולשמור על איכותו של הסיפור

ניתן  לקחת מתוך סיפור תורה  את האלמנט הקבוצתי (בניגוד ליצירת הדמות הראשית מתוך הסיפור) ולעבוד איתו, כך שכל אחד יוצר דמות מתוך הקבוצה, תוך התייחסות לתפקידו/מקצועו/גילו וכו', ואח"כ ליצור אינטראקציות שונות בין הבובות. או ליצור מיני סצנות של אירועים ואיך כל דמות מגיבה לאירוע. למשל סיפור יציאת מצריים: כל אחד יכין דמות אישית מתוך בני ישראל, איך כל אחד יגיב לעבודה הקשה, לחציית ים סוף, לקבלת המן וכד'.

אפשר להפוך את זה לפרויקט משותף ע"י  הכנת תפאורה משותפת או מסך. 

כתה  ד

בגיל זה הילדים נמצאים בלב הילדות, שלב הילדות המוקדם הסתיים וגיל ההתבגרות טרם החל. המטרה של כתה ד' היא  לתעל את האנרגיה העוצמתית שבני גיל זה מביאים עמם לכיוון חיובי. קיים עיסוק בתחומי דעת חדשים בכדי לספק את העניין הגובר של הילדים להכיר את העולם. הילדים אמורים לקבל  תחושה של מיקומם ביחס לסביבה החברתית והגיאוגרפית, ולהבחין בין רוע אינדיבידואלי לעומת טוב כללי, חברתי. מבחינת תוכן, נהוג לספר סיפורי מיתולוגיה נורדית המדגימים כיצד ריבוי אישיויות תורם לשלם החברתי.

בקוריקולום של מלאכת היד נהוג לעסוק בשנה זו ברקמת צלבים, דבר המחזק  תחושה פנימית של אנכיות, החשובה לליווי התעוררות ההכרה האובייקטיבית.

נראה כי ילדים בכתה ד' נמצאים בשלב בו מתחיל להתקיים מרכז פנימי מתוכו הם יכולים לצאת אל העולם, כשם שבובת המוט היא בעלת ציר מרכזי שמתוכו מתרחשת פעולה. הבובה מביאה עמה את תחושת האנכיות שהוזכרה בהקשר של רקמת צלבים. להפעלת בובה נדרשת פעילות של הזרועות, חלק גוף עליון, פעולות שונות של הידיים צריכות להיות מתואמות והפעלתה מציעה אתגר חדש ודורשת סוג אחר של אנרגיה מאלו שנדרשו לבובות האצבע והכפפה.

את התוכן ניתן לשאוב מעבודה על סיפורי המיתולוגיה הצפונית ואף להמחיז קטעים מהם. ניתן ליצור סיפור מסגרת אחר שבו לכל דמות יש יכולת מסוימת ייחודית המשרתת את טובת הכלל.

כתה ה'

תנועה מתואמת, מאוזנת והרמונית מאפיינת את השלב הזה בהתפתחות הילד. האלמנט של הרצון האינדיבידואלי גדל. הילד עדיין לומד דרך חשיבה תמונתית, אך יותר ויותר יכול לתפוס דברים מתוך חשיבה רעיונית. בשנה זו נעשה מעבר מסיפורי מיתולוגיה להיסטוריה.  מושם דגש על האידיאל האולימפי המשלב בין יופי  להישג (הספורטיבי) .

נראה  כי הבובה שתבטא את ההרמוניה התנועתית הקיימת אצל הילדים רגע לפני גיל ההתבגרות, היא בובת המריונטה. " תנועתן של בובת החוטים עדינה, רכה וגמישה כמו החוטים עצמם, הרושם שנוצר הוא פיוטי (כלומר זורם ונוגע ללב כמו שיר)" .  בכדי ליצור את הרושם הזה נדרש ריכוז ואיזון בין תנועות שונות כגון משיכה ושחרור, סיבוב ועצירה – במובן מסוים  אותם איזונים הנדרשים ליצירת האידיאל האולימפי. אפשר להשתמש בהן להמחזת קטעים מסיפור טרויה.  

כתה ו'

הילדים נכנסים לתקופה של שינוי, גופם משתנה פיזית ולשינוי זה מתלווה לידה של חשיבה סיבתית. החשיבה הביקורתית המופיעה בגיל זה מופנית ללמידה של העולם מנקודת המבט המדעית, העניין הגובר ביחסים חברתיים מספק הזדמנויות רבות לקחת אחריות כיתתית .

תיאטרון צלליות מחובר מאד לעולם אגדתי,  שלכאורה מתאים יותר לילדים קטנים, אך הכנה והפעלה שלו דורשים דיוק ומיומנות שמתאימה לילדים בוגרים יותר, וכמו כן נדרשת יכולת הפשטה מסוימת. כיוון שהמפעיל יושב מאחורי המסך, יש הפרדה מסוימת בינו ובין התוצאה של הפעילות שלו, התוצאה הינה השתקפות של הבובה שהוא מפעיל ולא הבובה עצמה.  ניתן באמצעותו לספר סיפור היסטורי. בדרך עקיפה ניתן ללמוד דרכו על חוקיות פיסיקלית של האור (הצללית נוצרת במפגש בין חומר לאור, איזה חומר ייצור צללית ברורה יותר, מה יקרה כשנקרב/נרחיק את הצללית ממקור האור).

סיכום

בעבודה זו ניסיתי לבדוק כיצד ניתן להכניס לביה"ס האנתרופוסופי עשייה בתחום תיאטרון הבובות, בהתאם לשלבי ההתפתחות של הילד בשביעון השני . למדתי דרך העבודה על מאפייני הגילאים השונים וכמובן על האפשרויות הגלומות בעבודה עם תיאטרון בובות, אני מאמינה כי תיאטרון הבובות בהיותו תחום המאחד בתוכו עולמות של סיפור, עשייה אמנותית, מלאכת יד, דרמה, תנועה, וכן מאפשר העברת תכנים לימודיים וחברתיים בצורה חוויתית אכן יכול להתאים לעבודה בביה"ס וולדורף

עם זאת אני רואה בעבודה התחלה של בדיקת התחום, נותרו לי שאלות רבות לגבי תקפות ההצעות שהצעתי, הן ברמה המהותית והן ברמת היישום , שאלות אשר יש לבדוק מתוך פעולה והתנסות בשטח. 

עבודה זו אם כן הנה הזמנה לעצמי ולמורים אחרים להתנסות בתחום שהנו בעל פוטנציאל להעשיר ולהעמיק את החוויה הלימודית, האישית והכתתית.

ביבליוגרפיה 

בן ישראל מרית ומוסינזון נלקן רוני, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי (ירושלים: כרמל, 2009)

יואלי נעמי, תיאטרון הבובות ממשחק לאמנות (תל- אביב, סל תרבות ארצי,2008)

יחזקאלי יהודית, תיאטרון בובות (בן שמן: מודן 1988)

פרי נורית ובנדק חביב דורית, זה לא רק הצגה: תיאטרון בובות ככלי חינוכי טיפולי ( אבן יהודה, רכס הוצאה לאור,1997) 

martyn rawson and tobias richter,The educational tasks and content of the steiner waldorf curriculum, (uk,  steiner waldorf school fellowship,2000)

The shadow-play-a conversation with the gods-the significance of the second dimention ,levy-brown chrstiane (המאמר אצל אפרת אנגרס אוולד, הרדוף)