מבוא

זה זמן רב שהשאלה כיצד נכון ללוות את שלב ההתעוררות של נערות ונערים לזהותם האישית בגיל טרום הנעורים (כיתות ז-ח) חייה בתוכי. האם ההנחיות ששטיינר נתן בהתייחסו ללווי מתבגרים והמסורות שנוצרו בחינוך ולדורף בעולם אכן מאפשרות לנו לעבוד באופן מדויק ומותאם לגיל כשהם עדיין מלווים על ידי מורה הכיתה שלהם? מהו המרחב הרגשי תודעתי שנכון ליצור עבורם בליווי האישי והכיתתי? לא אכנס לשינויי המתודי בהוראה שחייב להתרחש בעת לידת החשיבה המופשטת, אלא אדבר על שאלת המענה המיטבי לליווי החינוכי של גיל זה.

כיצד מחנך הכיתה, אשר מגיל 7 מלווה את תלמידיו, אמור ללוות מסע זה של שינויי פנימי אצל המתבגרים הצעירים? מהו אופי הליווי הנכון לאותם נערים בגילאי 13, 14, כשהם עוברים את שלב הבשלות המינית והנפשית עם התעוררות הגוף האסטרלי? האם אלו הם אותם כישורי נפש שעמדו לרשות המחנך מכיתה א' עד גיל 12? האם כל מחנך יכול לעבור שינוי פנימי זה באופן מיטבי בתוכו ובאופן הליווי שלו את תלמידיו? עד כמה הוא מכיר את העולם שנחשף בפני הילד המתבגר? עד כמה הוא מכיר את עצמו ומחובר לעולם הרגשי שפועל בעוצמה בגיל זה? עד כמה ליווי של דמות גברית או נשית הוא משמעותי? מה היתרונות והאתגרים בגישה שבה אותו מורה שליווה אותם מגיל שבע ממשיך ללוות אותם בשלב זה? עד כמה העבודה העמוקה של חינוך ולדורף וההנחיות של רודולף שטיינר בנושאים אלו היא רלוונטית או זמינה עבורנו?

כאן גם הזמן לעסוק ברלוונטיות של ההנחיות החינוכיות של שטיינר, שניתנו לפני קרוב ל-100 שנה, לאור המציאות המשתנה לתוכה גדלים הנערות והנערים אותם אנחנו מלווים. כיצד נלווה אותם כאשר העולם התרבותי אליו הם מתגשמים מאיים גם עלינו ברמה הרגשית והתודעתית, אך מהווה מציאות עבורם? בתקופה שבה העולם של מסכים מאפשר חשיפה מוקדמת של תכנים מיניים פוגעניים, עולם שבו הזהות המגדרית השונה מקבלת לגיטימיות חברתית, עולם שבו המסר הוא שסקס איננו בהכרח חלק ממערכת יחסים אינטימית, עולם של קבוצות התייחסות חברתיות דיגיטאליות המקשה על יצירת דימויי בריא של קשר אנושי.

מסעי האישי

במסע האישי שלי כמחנך ליוויתי 5 מחזורים של כיתות בגיל טרום ההתבגרות. 3 מחזורים עשיתי כמחנך בודד שעבר דרך ארוכה עם תלמידיו לפני הכניסה לגיל זה ושני מחזורים כשותף "מנוסה" המצטרף בכיתות ז'-ח' למחנכת אשר עברה עם התלמידים מסע שלם החל מכיתה א. כיום אני מתחיל מחזור שישי כשותף חינוכי ושאלה זו העסיקה ומעסיקה אותי מאד. התשובות שחשתי עד היום אינם מתמצות בהנחיות של שטיינר או במסורות שחיות בחינוך ולדורף כיום. אני חש ששאלות אלו תובעות ממני לחקור ולהכיר לעומק את העולם אליו נחשפים הילדים. להבין את הפער התרבותי-תודעתי בין הזמן בו אני גדלתי לזה שהם בחרו להתגשם בו. אני נדרש להכיר את המענים שניתנים לכך כיום באופן מקצועי על ידי מומחים לתחום.

התחום המקצועי של ליווי מתבגרים מכיר בצורך ללוותם לעולם שלעיתים רבה בו המציאות הוירטואלית על המציאות החושית אובייקטיבית. יש המציינים שכיום נערים מפתחים זהות וירטואלית, שלעיתים היא דומיננטית יותר מהזהות אותה אנחנו יוצרים במפגש בלתי אמצעי עמם. כיצד חוכמת אנשי המקצוע שאינם מחוברים בהכרח לתמונת האדם המתפתח של שטיינר פוגשים בני נוער? כיצד הם מאפשרים לי לתת מענה רגשי נכון לצעירים בעולם רווי דימויים וגירויים, שמערערים את יכולת השיחה ויצירת קשרים בריאים בין המתבגרים והעולם סביבם? זהו עולם שונה מאד מזה שאליו צעדו אפילו תלמידי הראשונים לפני כעשרים וחמש שנים.

הנחיותיו של שטיינר

את היסודות ללווי נכון של גיל זה אני מוצא בהנחיות של שטיינר, בעיקר בהרצאה החמישית מתוך סדרת ההרצאות שלו על חינוך מתבגרים שנתנו בשטוטגרד ב 19-12 ביוני 1921. בהרצאה זו נותן שטיינר תמונה רוחנית שונה של התעוררות הגוף האסטרלי אצל מתבגרים לעומת מתבגרות, ומכאן גם הצורך באופן שונה של לווי של מתבגרות לעומת ליווי של מתבגרים. זו תמונה התואמת את המציאות אותה אני פוגש כמחנך. שאלותיי מופנות בעיקר למענה המיטבי עבור גיל זה. בכדי ליצור שפה משותפת בנושא, אתחיל בתיאור התמונה הרוחית אותה מביא שטיינר ביחס להתעוררות של הגוף האסטרלי.

גיל 13-14, התעוררות הגוף האסטרלי

1. לידת בגוף האסטרלי בהשוואה לרגע לידת הגוף האתרי:

בהרצאה המכוננת של רודולף שטיינר, אותה ציינתי למעלה, ביחס לחינוך מתבגרים, מקדים שטיינר ומתאר את השוני המהותי בטבע המעבר שחל בגיל 7, כאשר מתחלפות השיניים, לבין המעבר של גיל ההתבגרות המינית. בסביבות גיל שבע נוצר יחס חדש בין הגוף הפיסי המתעצב לגוף האתרי (גוף החיים). זה האחרון משתחרר לקראת גיל 7 ממשימתו המשמעותית בעיצוב ובניית הגוף הפיזי ומתפנה לפעילות עצמאית. בשחרור כוחות אלו מתאפשרת פנייה ישירה לכוחות אותם אנחנו רותמים ללמידה בבית הספר היסודי, בניגוד לאופי העבודה בגן: עבודה ישירה עם כוחות הזיכרון פנייה ישירה לחשיבה באופן תמונתי וכו'. אפשר לומר שהשינוי מתחולל בחלק האובייקטיבי של ישותנו, אותו חלק שבכל מקרה האדם נפרד ממנו מדי לילה במהלך כל חיו (הגוף הפיזי וגוף החיים) ומותיר אותו שוכב על המיטה כשהחלק הסובייקטיבי של ישותו נסוג ממנו. כמובן ששינוי זה משפיע גם על החלק הסוביקטיבי שלנו, אם גם באופן עקיף ומאפשר את התעוררות התודעה בשלב הרוביקון לדוגמא. הגוף האתרי מתפתח עד הבשלות המינית באופן מיטבי דרך סמכות טבעית של המבוגר הפונה אליו ומלמדו על העולם באופן אומנותי חי, בתמונות חיות, ובחדוות עשייה. כך מפתח הילד יחס נפשי בריא לעולם.

במעבר לגיל ההתבגרות המינית, אצל הנער או הנערה מתעורר הגוף האסטרלי ומפריד עצמו מהגוף האתרי אותו הוא עיצב עד כה מבפנים. החלק הסובייקטיבי – האני והגוף האסטרלי – משתחרר לעצמאות מהספירה האובייקטיבית – הגוף האתרי והפיזי. שני החלקים של ישותנו, האובייקטיבית והסובייקטיבית משתתפים באותה מידה במעבר. זהו תהליך בו האדם משתתף באופן ישיר גם עם תכונותיו הפנימיות במקביל לשינוי ביולוגי אובייקטיבי של התבגרות מינית והתפתחות העצמות והשרירים בעיקר בגפיים.

2. השוני המהותי בהתפתחות תקינה אצל בנות ביחס לבנים עם השתחררות הגוף האסטרלי

טבע תהליך זה מסביר את השינויים הדרמטיים באופי ובהתנהגות בין ילדים ובני נוער לפני ולאחר ההתבגרות המינית. שינויים אלו מופיעים לרוב כיכולת אהבה בוגרת שאינה עולה מיד בצורה מינית מלאה, אלא מתגלה בצורה כללית כמו תחושות משיכה בין המינים באופן פנימי יותר. בהתנהגות החיצונית של המתבגרים מופיע משהו שסותר בחוזקה את אופיים הקודם כילדים. כאן מופיע השנוי בצורה אחרת ובגיל אחר אצל אלו המבשילים לגוף גברי או לגוף נשי. נערות מקדימות את הבנים בתהליך זה. שטיינר מכנה שנים אלו אצל הבנים כשנים של התנהגות מגושמת וגסת רוח. לטענתו המקור לכך הוא בגוף האסטרלי שעוטף את האני שעוד לא התפתח במלואו. התנהגותו המגושמת של המתבגר היא תוצאה של מאבק לחוות קשר נכון ער וחדש עם הגוף הפיזי. בדרך זו מחפש המתבגר קשר נכון עם הסביבה. דווקא הצורך לחפש קשר בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי, יוצר מאבק פנימי המתבטא במעין התכחשות למה שהמתבגר פיתח עד כה כילד. לעיתים לא נזהה את הילד שנכנס לגיל ההתבגרות ונראה גילויים של גסות רוח וחוצפה.

אצל בנות לטענת שטיינר יש לגוף האסטרלי השפעה יותר חזקה מאשר אצל הבנים. ההתעוררות אצלן מוקדמת יותר. הגוף האסטרלי (גוף הרגש) משחק תפקיד חשוב יותר אצל נשים לאורך כל החיים. דרך הגוף האסטרלי כל האורגניזם הנשי מכוון לכיוון הקוסמוס ובמבנהו מתגלים סודות קוסמיים רבים. שטיינר מציין שהגוף האסטרלי הנשי מובחן ומסועף יותר , עשיר יותר מזה של הגבר. מכאן שבנות נוטות יותר לקוסמוס ובנים נוטים יותר לאדמה. שטיינר טוען שבשלב זה של הנערה, האני שלה מושפע מאוד ממה שנבנה בגוף האסטרלי והוא בעצם נספג בתוכו. האני של הנערה נספג פחות או יותר על ידי הגוף האסטרלי, והיא חיה פחות חזק בישותה הפנימית. היא חיה בתוך הגוף האתרי שלה באופן חזק את הגוף האסטרלי שחודר את האני.

גם גוף החיים מפותח יותר אצל האישה ומאפשר לה יחס אחר לכוחות החיים כמו יכולת הלידה. כל ההתנהגות התנועתית החיצונית של הנערה מושפעת חזק מאד מכך. התנהגותה בגיל זה מתאפיינת בהתנהגות אמיצה, נחושה המדגישה את אישיותה ואת היותה בטוחה בעצמה. כתוצאה מהבדלים אלו נראה שבנות מגיעות לחופש מסוים בגיל זה, בעיקר כלפי חוץ לעומת הבנים. לנערה הצעירה יש בשלות מוקדמת יותר לפגוש את העולם באופן חופשי וישיר, באופן חסר עכבות שמראה את ערכה. צורת הליכתה משתנה, תנוחת הגוף משתנה ולעיתים יש לה צורך בעיסוק יתר במראה החיצוני. שטיינר מדמה תהליך רוחי- נפשי זה אצל הבנות להסמקה פיזית.

אצל בנים לעומת זאת ה"אני" נשאר יותר חבוי ואינו פועל עדיין במלואו. מצד אחד הוא לא נספג בגוף האסטרלי אך מצד שני אין לו עצמאות. בגיל זה ניתן להבחין שבנים פחות פתוחים ופחות נועזים מהבנות. אצל הבנים ניתן לשים לב שמופיעה מופנמות מסוימת, מעין הסתגרות מול החיים. זוהי התוצאה של הקשר המיוחד הזה בין הגוף האסטרלי וה"אני" בגיל זה. הם כמובן מחפשים חברויות וקשרים אך גם חשים צורך להסתגר עם מחשבות ורגשות. האני אצל הבנים פחות אקטיבי, אך הוא אינו נספג בגוף הרגש. שטיינר מדמה תהליך רוחי –נפשי זה אצל הבנים לחיוורון. הנפש והרוח שלהם נעשות חיוורות.

האתגר בגיל זה לפי שטיינר הוא למנוע מבנות להפוך לשטחיות ומעריצות של יופי לא אמיתי ולמנוע מהבנים להפוך לחוליגנים ואלימים. שטיינר מבקש שלא נוטעה על ידי התבוננות חיצונית פיזית כמו אנמיה (חיוורון) אצל נערה. מבחינתו במישור הרוחי נפשי זה מצב מקביל להסמקה. גם כאשר נער מתנהג כמו בריון שמתלהט בקלות, התנהגות זו לא סותרת את העובדה שרוחו ונפשו מחווירות. למעשה זהו ביטוי של רגש המופיע באופן כזה שמגייס את ישותו כולה: רגש הבושה. הוא חודר את הישות כולה ומתבטא בהרגשה "יש משהו בתוך חיי הפנימיים, האינדיבידואליים, שהוא שלי בלבד, שאינני מגלה לעולם. אני חייב לשאת בתוכי סודות". זוהי מהות רגש הבושה. רגש זה מגיע עד לאזורים הלא מודעים ביותר בחיי הרוח והנפש.

נערה שמסמיקה מבחינה נפשית–רוחנית, בעצם מחביאה את ישותה האמיתית ומקרינה ביטחון. ההופעה האמיצה ולעיתים הצורך להתעמת עם המורה ולהביע את דעתה אינם מבחינת שטיינר אלא הצד השני של מה שטמון עמוק בחיי הנפש שלהן באופן לא מודע לחלוטין כמעין רגש בושה.

 אצל הבנים ההתנהגות המגושמת וחסרת הנימוס בשלב זה אינה אלא חוסר הרצון שלהם להראות לעולם את מה שהם באמת. מתוך הרצון ליצור קשר הם רובצים ונעים בצורה מגושמת ומתנהגים שונה לגמרי ממהותם הפנימית. כלפי חוץ הם מחקים אחרים. שלא כמו הילד המחקה באופן טבעי בשבע שנותיו הראשונות, כאן המתבגר מחקה אדם זה או אחר במודע. הוא נהנה לחקות משהו אחר באופן דיבורו או בצורת הליכתו. אי הרצון לחשוף לעולם את ישותו האמתית ואת נטיית ההסתגרות שלו, גורמת לנער להראות עצמו שונה מפנימיותו.

כדי לרתום את הצורך העמוק של המתבגר או המתבגרת להעריץ ולחקות דמויות בעולם שטיינר ממליץ, בין יתר המלצותיו הפדגוגיות, להביא לפני נפשם דמויות מופת שניתן להם להזדהות איתן אך לא ארחיב על כך במאמר זה.

עצות מהותיות של שטיינר למחנך בשנות ההתבגרות הראשונות

אחרי תיאור מנקודת מבט רוחית זו של ההתפתחות המתרחשת כארכיטיפ בכל נפש המתגשמת כנשית או כגברית, שטיינר נותן מספר הנחיות מהותיות למחנך. את רגש הבושה החיי בעמקי הנפש של המתבגר צריך לכבד לא רק בחיי הנפש שלנו אלא גם במפגש עם המתבגר או המתבגרת. עלינו לחוש את אותה הרגשה עדינה המכבדת רגש בושה פנימי זה שחיי במסתרים בתוכו. שטיינר מציין שאין צורך במילים. עלינו לחיות וללוות את המתבגרים עם תחושה ברורה שיש בהם משהו שהם רוצים לשמור עליו, כמו פרח שעוד לא נפתח. אז, לטענתו, תופיע תוך זמן קצר וללא מילים ההשפעה שיכולה להיות לאדם על זולתו. לרגש הזה שבתוכנו תהיה השפעה חינוכית עצומה. כל זה נאמר מתוך הבנה שרגש בושה זה מעצב את כל ההתנהגות החיצונית של המתבגר, שעבר כמעט להיפוכו בהתנהגות המוחצנת.

מבחינת שטיינר, הדבר הגרוע ביותר שמורה יכול לעשות הוא להתייחס ללא הומור לנערים מתבגרים. דרך ההומור הנכון אנחנו כמורים מקרינים שאנחנו מבינים את המצב ומצד שני לא לוקחים אותו ברצינות רבה מדי. שטיינר מדגיש שחשוב מאד שנלמד לשלוט בעצמנו ובתגובותינו כלפי מתבגרים. אם נתרגז או נתעצבן על הבנים עקב התנהגותם החיצונית, הם יפסיקו לכבד אותנו. צעקות כתגובה לרעש בכיתה לא מוסיפים למחנך כבוד אצל התלמידים. מול בנות שמציגות את ההיבט השלילי של התנהגותן דרך חוצפה לדוגמא, שטיינר ממליץ לנהוג בנועם עדין אך באותו זמן לא לתת להן לראות שאנחנו לוקחים בכך חלק. הוא נותן תמונה של כמו "להפנות להן את הגב". לתת להן להתבטא ולשחרר קיטור ואז להניח אותן לנפשן.

שטיינר גם מדבר על החשיבות של הגורם החברתי, זאת באופן מהפכני ביחס לתקופתו. הוא מדגיש את החשיבות שבנים ובנות ישבו יחד בכיתה כדי לטפח תקשורת חברתית בריאה. גם בפעילויות שהם עושים בנפרד כמו ספורט יש לדעתו להדגיש את הצד האסתטי בתנועה אצל הבנות מול הצורך של הבנים לפעילות פיזית נמרצת. חשוב שזה יעשה באותו מרחב ויאפשר לבנים ללמוד מהאיכות שמקרינות הבנות ולהיפך. על פי שטיינר יש משמעות עצומה עבור נער או נערה שנכנסים לגיל הבשלות המינית אם הוא או היא עברו חינוך בשנות היסודי הקשור להשקפת עולם אסתטית, חוו רגשות הנובעים מכל מה שיפה ואומנותי וינקו תמונות לנפשם, החדורות ברגש בעל אופי דתי- מוסרי. חוסר בבסיס כזה יצור את הנטייה בהתבגרות המינית לארוטיות יתר וחושניות קיצונית. הוא מסביר שאין דרך התפתחות בריאה יותר כדי לאזן את הארוטיות למידתה הנכונה והבריאה מאשר ההתפתחות המוקדמת של חוש האסתטיות ביחס למה שיפה ונעלה בטבע. הוא טוען שאם נעשה זאת , נעשה הרבה למענם, הרבה יותר ממה שמשיגים שיעורי חינוך מיני שכנראה הועברו לפני מאה שנה בגילאים יותר ויותר צעירים עם כל מיני עצות והוראות מגוחכות לדבריו לגבי מיניות.

בחזרה אלינו – התבגרות בעולם וירטואלי

לאור שאלות שעלו לי בנושא לווי מתבגרים בתחילת דרכם הצטרפתי בשנתיים האחרונות לעבודה מקצועית חשובה של אשת מקצוע בשיחות עם מתבגרים על נושאים של זהות אישית, מגדריות ומיניות בגיל המדובר. נוכחתי במפגשים שלי עם בנים שכבר בכיתה ו' שמונים אחוז מהילדים, שרובם עומדים על סף התקופה עליה דברנו, כבר קיבלו חניכת התבגרות לא מבוקרת של פורנו דרך המסכים השונים ובמיוחד באמצעות הסמרטפון. נוכחתי גם שהטיפול והליווי של נערים ונערות שנחשפו לתכנים אלו הוא שונה בתכלית השינוי ממה שהיה מוכר לי עד אז. שעלי להכיר דרכים חדשות כדי לפגוש את הצורך של בני נוער ליצירת מרחב מוגן שבו ניתן לדבר על הנושאים ה"אסורים" שהם חלק מחייהם. זהו לא הסוד שעליו מדבר שטיינר ושאותו צריך לכבד אלא הסוד של עשיית דברים אסורים ותחושת מצוקה ובדידות. האינטרנט, שהוא "המורה" שלהם על מה היא מערכת יחסים אינטימית, הופך את עבודתי כמחנך לעיתים ללא רלוונטית אם אינני פוגש אותם במקום שבו מתעצבים הדימויים הפוגעניים שלהם. כך למשל בכל הקשור לקשרים גופניים מנותקים מקשר רגשי, ללימוד של החפצת נשים כמשהו טבעי ונורמלי ושחודר לנפשם כפגיעה.

לא פעם הפגיעה היא גם בדימויי של הנערה ביחס למה שהיא חושבת שמצופה ממנה בקשר אינטימי, וכך גם לגבי הנערים. המודל של הקשר בין המינים הופך למודל חייתי המוזן מדימויים פוגעניים והופך לא פעם להתמכרות. הוא גם חודר למערכת היחסים האמתית שלהם עם הבן או בת הזוג העתידיים. הצורך שלי ללמוד כיצד ליצור מרחב שבו אני כמבוגר הופך להיות גם בן ברית למסע האישי של המתבגר בתוך עולם מבלבל כזה הפך לחיוני מבחינתי כמחנך. צורך זה הביא אותי לפגוש כתלמיד את מה שיש לאנשי מקצוע בתחום לתת לי ולא התפתח עד כה בתוך חינוך ולדורף.

הבנתי כמה דברים אותם אני מבקש לחלוק כאן.

1. שנוי פנימי הנדרש ממחנך

מתבגרים צעירים נושאים אלינו עיניים אם אנחנו רלוונטים עבורם בכל הקשור ללווי עיצוב הזהות העצמית שלהם. הם מתאכזבים אם אנחנו פוגשים אותם ללא החכמה הזו, הדורשת רגישות כפי ששטיינר ציין וידיעה עמוקה של מה שהם עוברים. עלינו לעבוד על הגוף האסטרלי שלנו כך שלא נפנה אליהם את הפחדים שלנו מתוך הגוף האסטרלי הלא מעובד שלנו. נוכחתי שהדרך בה יש נושאים עליהם לא מדברים כי שטיינר לא ציין זאת במפורש, היא פוגענית ומאכזבת לא פחות מהטפות מוסר בנושא. ההבנה שהשינוי קשור לקשר בין החלק הסובייקטבי (הגוף האסטרלי והאני) של ישות המתבגר, כמו דימוי עצמי, למול החלקים האובייקטים שלו (הגוף האתרי והפיזי) דורשת יכולת חדשה מהמחנך ללווי תהליך זה.

2. מיומנות ביצירת מרחב של נשיאה אישית עבור מתבגרים – שאלת החינוך למשך 8 שנים

נוכחתי שהפגישה עם מתבגרים, כך שחייה בתוכי תמונת האדם השלמה היא חיונית במיוחד. כוחות הנגד שפועלים היום באנושות הם של הפרדה: אינדיבידואליות מופרדת מסביבתה – זהו שם הסיפור. היכולת לצור קשר ומיומנות חברתית היא משימה שבגיל זה, מול כוחות התעוררות אינדיבידואלים, חייבת להיות חלק מהמשימה החינוכית שלנו. הדגש הבריא של הפנייה לרוח הכיתה המשותפת כמענה חינוכי מרפא ובריא איננה מספקת יותר. פנייה כזו לה מורגל המחנך הכיתה בגילאים הצעירים נדרשת לעבור שינוי של ליווי אישי והכלת שינויים אישיים קיצוניים.

מתוך עבודתי כמלווה מורים נוכחתי שלא כל מורה מיומן לכך או מבין שזו משימתו בגיל זה. יחד עם זאת, אני חושב שמסע שלם של מחנך, מכיתה א עד כיתה ח, כך שהוא נושא את תמונת הילד ההופך לנער ומלווה אותו בתקופה זו כשותף סוד בעת השינויים שהוא עובר מול עצמו ומול העולם היא רצויה וטובה. מצד אחד אין זה נכון לסיים אוטומטית את עבודת המחנך לפני גיל 14 ומצד שני יש לשקול טוב ובאופן מעמיק, בכל מקרה בנפרד, האם המחנך אכן מסוגל לעשות בתוך עצמו שינויים מפליגים אלו, כך שיוכל ללוות את המתבגרים בכיתות ז', ח'. בכל אופן אין להמשיך בצורה אוטומטית לאחר כיתה ה'.

3. שותפות חנוכית ועבודת צוות בין גבר ואשה כמודל למערכת יחסים בריאה ורלוונטית

עבודה חינוכית משותפת של גבר ואישה כמחנכים יחד כיתה בגיל זה היא משמעותית מאד ומאפשרת ליצור מודל בריא עבור המתבגרים, מודל של עבודה משותפת, מתוך אמון ואינטימיות. מערכת יחסים בין שני אינדיבידואלים – שהנם תמיד חד צדדיים – נעשית מתוך עבודה ערה. לא לכל מורה הכישורים לכך, באותה מידה שלא כל מורה מוכשר לעבוד עם גיל זה, אך אין ספק שזהו אתגר ראוי ואפשרי. עבודה זו היא לא דבר פשוט ומובנת מאליה. זהו אתגר גם למחנך או מחנכת הכיתה וגם לשותף החינוכי המצטרף בגיל זה, אך יש לה את הפוטנציאל לתת מענה חינוכי טוב. המחנך שליווה את הכיתה לאורך השביעון השני נדרש פנימית וחיצונית "להרחיב" בתוכו או בתוכה את מרחב הליווי שלו לדמות נוספת. צעד כזה מאפשר לתלמידיו לחוש בפועל את השינוי שעליו לעבור גם בשיחה מולם ובליווי שלו אותם. מניסיוני הייתה זו חוויה מעצימה למחנכות אליהם הצטרפתי, שאפשרה להן להיפרד באופן בריא ונכון מהתלמידים בכיתה ח. אין לי ספק שמחנך בעל הכישורים המתאימים צריך ונכון שימשיך עם תלמידיו את המסע לאורך כל השביעון אך לא בכל מצב. אחד הקריטריונים מבחינתי הוא יכולתו להפוך מסוליסט לאיש צוות.

4. עבודת צוות בין כל מורי המקצוע כמחנכים

בגיל זה עבודת הצוות של כל מורי המקצוע ומורי הכיתה מהותית ליצירת מרחב התחנכותי נכון לתלמידי החטיבה ועל כך שטיינר מרחיב בהרצאותיו על לחינוך למתבגרים. ברצוני להוסיף מחשבה מהותית נוספת על עבודת הצוות, שעוברת שינויי מול תהליך התעוררות החלק הסובייקטיבי בנפש המתבגר. הגוף האתרי של הכיתה עוצב עד כה באופן חזק דרך הרגלים שעוצבו בעיקר דרך עבודת מחנך הכיתה. בשנים הראשונות מורי המקצוע משרתים ומעשירים את הכיתה בהרמוניה עם צורת העבודה שיוצק המחנך. אופן עבודה זה חייב כעת להתרחב ולהתגמש. אופן הליווי של מחנך הכיתה ויחסו לניהול הכיתה חייב להתרחב כך שהוא יכיל כעת את הנוכחות המלאה של מורי המקצוע כאינדיבידואלים המביאים צורות עבודה שונות ודרישות שונות, הנובעות מתחומם המקצועי. המחנך חייב להבין שאת עיצוב הגוף האתרי של הכיתה צריכה לשאת קבוצה של מורים ולא רק הנטיות האישיות שלו. המחנך הופך למתאם ומלווה את עבודת הצוות כחלק ממהות תפקידו. עליו לוודא שכולם עובדים כצוות ומתקשרים זה עם זה, כך שהתלמידים חשים וחווים זאת ביחסם עם כל המורים. גם חוקים מוסכמים ואובייקטיבים יותר נדרשים למעטפת בריאה. חוקים שאינם קשורים בנטיית המחנך.

5. חינוך מיני ומגדרי

השיחה בנושאים של מיניות בריאה, סכנות הנובעות מהתעוררות הגוף האסטרלי בעולם המודרני, דימוי הגוף, שאלות בנושא זהות מגדרית, פורנו, מערכות יחסים, התמכרויות כמו אלכוהול וכו', היא חלק מהותי של תפקידנו. הדבר דורש מאתנו מיומנות ומפגש עם הפחדים שלנו מול נושאים אלו. מפגשים משותפים של בנים ובנות ומפגשים נפרדים צריכים להתרחש לאורך שנות ההתעוררות של הגוף האסטרלי בנושאים של מיניות וקשרים בריאים . עקב השוני שמביא גיל זה בין המינים עדיף שמפגשים אלו ייעשו עם מורה הנושא את תמונת האדם ההתפתחותית השלמה מחד, אך גם מפתח מיומנות רגשית לעיסוק בנושא עם מתבגרים מאידך. כאן חשוב לעבוד בצוות של גבר ואשה.

סיכום – איזון בין כוחות עבר לכוחות עתיד

החינוך בשנות היסודי מופנה ברובו ללווי תהליכים אובייקטיבים הנובעים מהתעוררות ושחרור הכוחות האתריים שהילד מביא עמו באופן טבעי ואובייקטיבי מהעבר. כוח הסמכות האוהבת הטבעית מאפשר לילד התפתחות בריאה ויחס רגשי נכון לעולם הסובב אותו. בשביעון השלישי יונק החינוך את השראתו מהכוחות הסובייקטיביים והאינדיבידואלים המתעוררים. כוחות שממופנים לבניית קרמה אישית לעבר העתיד אליו פונה המתבגר. כוחות אלו של עתיד ועבר בגיל הנעורים המוקדמים צריכים להילקח בחשבון ברגישות ובאיזון נכון גם בשינוי שעובר המחנך מול כיתתו וגם בעבודת בצוות.

אני מוצא את הדברים האמורים כעומדים בהתאמה הן לאופי של מפגש עם שנות ההתעוררות של הגוף האסטרלי אצל המתבגר כפי שפגשתי כמחנך והן עם הנחיותיו של שטיינר: הצורך של מורה למצוא בתוכו מרחב חדש ללווי אישי אצל בנים ובנות באופן שונה. השפה חייבת להיות רלוונטית למציאות של המתבגרים והמתבגרות. יכולת ההשתנות של המחנך באופי עמידתו מול תלמידי כיתתו היא קריטית לרלוונטיות שלו. מעבר לשינוי באופי המתודי של ההוראה שהופכת להיות מקצועית בכל תחום ומגרה לאקטיביות אינדיבידואלית, גם אופי הלווי של מתבגרים חייב להשתנות. השנוי מסמכות סוליסטית של מחנך למודל של עבודת צוות מול כיתה נותן לטעמי מענה רגשי והתפתחותי נכון גם לבנים וגם לבנות .

בברכה, אורי עברי