מבוא לאמנות – ציור

אמנות קיימת לתכלית עצמה. יש לה כמובן גם מהות ושליחות חינוכית אבל, קודם כל, היא עומדת בזכות עצמה. כאשר לומדים בני-אדם להבין את העולם הפיזי וחוקיו מתפתחים כישוריהם. כאשר הם עוסקים באמנות, לעומת זאת, מתפתח בהם חופש יצירתי ללא כל מטרה מידית ומכוונת. הפעולה האמנותית בפני עצמה משרת את התפתחות האדם, בכל שלב וגיל, ומחזקת את הממד האנושי. מובן שלאמנות יכול להיות תפקיד מתודי התומך פעילויות אחרות, או שהיא יכולה לשרת תכלית דיאלקטית, ולשתי תכליות אלה יש מקום בתכנית-הלימודים. מכל מקום, ביסודו של דבר אמנות נלמדת בעבור עצמה. בתרגול פעילויות אמנותיות מתנסים הילדים במישור הנפש העצמית. הרגשה זו של היות שקוע בספירת הנפש ראוי שיהיה לה מקום בכל תהליך לימודי ובכל שיעור, ולכן האמנות בחינוך ולדורף אינה נפרדת מהשיעורים. שטיינר ניסח זאת כך:

ילדים זקוקים לאמנות, הן לאמנויות היפות והן לפואטיקה ולמוזיקה. ויש דרך לעסוק באופן פעיל בשני הסוגים, המתאימה לילדים בשנות בית-הספר. מורה אינו צריך לדבר יותר מידי על אמנות כזו או אחרת מבחינת היותה 'שימושית' לתרגול יכולות אנושיות מסוימות. אחרי הכול אמנות קיימת לתכלית עצמה. ראוי שמורים יאהבו אמנות בה במידה שאינם רוצים שהתנסות זאת תאבד בילדים. הם ייווכחו אז כיצד ילדים צומחים על ידי התנסות אמנותית. האמנות מעוררת את האינטליגנציה שלהם לחיים מלאים.

החוש לחובה מתפתח, אם הילד יכול לממש את הדחף לפעולה בכדי להגיע לשליטה בחומר בדרך חופשית ואמנותית. הרגישות האמנותית של המורה היא זו שמביאה את היסוד הנפשי לתוך הלימודים. הוא מביא אווירת שמחה לרצינות של הילדים וכבוד לעליצותם. האינטלקט שלנו יכול רק להבין את הטבע; דרוש רגש אמנותי בכדי להתנסות בו. אם ילדים לומדים להבין דברים, הם יהפכו לאנשים 'בעלי-יכולת', בעוד שעל ידי העיסוק באמנות הם ילמדו להיות אנשים יצירתיים. במקרה הראשון הם פשוט מיישמים את יכולותיהם; במקרה השני הם צומחים וגדלים פנימית. כמה שלא יהיו מגושמים כיוריו וציוריו של ילד, הפעילות עצמה מעוררת כוחות נפש פנימיים. כאשר ילדים עוסקים במוזיקה או שירה, הם חשים את טבעם הפנימי מתעלה למישור אידיאלי. הם רוכשים מישור שני של האנושות לצד הראשון.

דבר מזה אינו מושג, אם האמנות נתפסת כנושא נפרד ובלתי קשור, ולא כחלק אורגני של החינוך בכללותו. שכן כל חינוך והוראת הילד צריכים ליצור שלמות. הידע, התרבות ותרגול מיומנויות מעשיות חייבים כולם להוביל לצורך באמנות, כשם שרגישות אמנותית חייבת להגיע למישורי הלמידה, ההתבוננות ורכישת מיומנויות.[1]

מכאן שלאמנות ולעיסוק בה יש מקום חשוב ביותר בכל הכיתות והגילאים במסגרת בית ספר ולדורף. היצירה האמנותית על פניה השונות אינה חשובה פחות במסגרות של חינוך ולדורף מלימוד והעמקה בתחומי הידע השונים. הן בגן, הן בכיתה ג' והן בכיתה י"א תהיה לדוגמא עבודה אמנותית בציור, מוזיקה או מחול חשובה לא פחות מלימוד של ממתמטיקה, ספרות או היסטוריה. בכל מקרה מנסים לראות את החיבור בין לימוד של ידע עיוני לבין יצירה אמנותית, לנסות ולשלב ביניהם ולבחון כיצד הם תומכים זה בזה.

האמנות אם כן חשובה לפחות בשלושה מישורים שונים: ראשית כשלעצמה, והתלמידים בכל שלב וכיתה עוסקים במגוון רחב של אמנויות; שנית היא משמשת ככלי ואמצעי הוראה לכל תחומי הידע, הווה אומר, היא משולבת בשיעורים בדרכים רבות ומגוונות; שלישית היא עוברת כחוט השני וכאווירה בכל תהליכי הלימוד והעבודה, כך שכל המתרחש בכיתה ובבית הספר יהיה אמנותי ויצירתי ככל האפשר, שטיינר כינה זאת "אמנות חינוך וחינוך כאמנות".

ציור: כיתות א' – י"ב

מבוא

מכיתה א' עד כיתה ה' משולב תחום הציור והרישום לגמרי במסגרת השיעור-הראשי ולכן הוא נמצא בדרך-כלל בתחום המחנך (כמובן שיש אפשרות להכניס מורה לציור ורישום גם בכיתות נמוכות כסיוע וליווי למחנכים שאינם מרגישים ביטחון בתחום). מכיתה ו' או ז' מעביר בדרך-כלל את שיעורי הרישום והציור כבר מורה מקצוע. בכל תחומי הלימוד עובדים התלמידים במחברות אמנות גדולות, בהם הם מסכמים את תהליכי הלימוד, כך שכל תחום לימודי מקבל ביטוי אמנותי, בקו, צורה וצבע במחברות. בנוסף מציירים התלמידים גם במסגרת תחומי הלימוד השונים וגם בשיעורי ציור נפרדים בגירי שעווה ובצבעי מים.

יש להבחין בין ציור ורישום כתיאור או איור (לדוגמה בעזרת גירי שעווה או עפרונות במחברות התקופה) לבין ציור בצבעי מים. הראשון מלווה את כל הנושאים ומהווה חלק רגיל בעבודת הכיתה כתמיכה בנושאי השיעור. ציור בצבעי מים, לעומת זאת, מתרחש על פי רוב פעם או פעמיים בשבוע כשיעור נפרד וארוך.

שטיינר מבסס את הנחיותיו לתכנית-הלימודים בציור על  תורת-הצבעים של גתה וגישה זו בונה חלק חשוב מהכשרת המורים בבית-ספר ולדורף. התלמידים מתנסים ברושם האובייקטיבי, הפסיכולוגי (לעתים מכונה גם המוסרי), שמתעורר לחיים בקליטת הצבע. ציורים בצבעי מים מהווים במהותם, הזורמת והשקופה, אמצעי מעולה עבור כך. אפשרות נוספת לגילויים כאלה ניתנת על ידי ציור על דף רטוב, דהיינו עבודה בצבעי מים על דף נייר מיוחד שהורטב לפני תחילת העבודה. בדרך זו אפשר להניע ולמזג בין הצבעים ביתר חופשיות. אפשר להסתייע בקווים המנחים הכלליים הבאים:

1. בשיעורי ציור רצוי לתרגל גישה אמנותית בכל המישורים. התלמידים מתרגלים טכניקות ציור בצבעי מים, מ"רטוב על רטוב" ועד ציור שכבות, כך שמגיעים בהם לרמה גבוהה.
2. עבודה אמנותית טהורה בציור. אין לעמעם ולפגום בה על ידי ציפייה מהילד ליצור 'תמונה' או דימוי של דבר ספציפי. אנו מתחילים לצייר עם ילדים בדרך דומה מאוד לציור המופשט. ציור שכזה 'מתוך הצבע' יש לעשותו באופן פסיכולוגי קונקרטי עבור הילדים. המטרות המוצבות חייבות לקשר את האיכויות הרגשיות של הצבעים עצמם לאיכויות פסיכולוגיות ברורות, כגון הלכי נפש שיש לתאר, לדוגמה שלווה והתכנסות, חוזק ואומץ, קר וקשה, חם ופתוח. הצורה החיצונית מהווה ביטוי להתנסות פנימית. המורה מכין התנסויות אלו על ידי 'סיפורים מצוירים' שמביאים את הצבעים לחיים לפני השימוש בהם.

אתם חייבים לתת לצורות לעלות מתוך הצבעים. אתם יכולים לדבר עם הילדים מתוך עולם הצבעים. חישבו כמה מעורר זה יכול להיות, אם תוכלו להגיע לדרגה של הבנה עם הילדים שבה תוכלו לומר: הביטו בארגמן המתחנחן הזה עם הפיסה החצופה של האדום מציץ מעבר לכתפו; וכל זה עומד שם כנגד רקע של כחול עניו. קחו זאת באובייקטיביות גמורה – זה מה שעובד בדרך שמעצבת את הנפש – כך שגם הצבעים עצמם עושים משהו. מרגע שאתם חושבים מתוך הצבעים אתם יכולים לעבוד זה עם זה בחמישים דרכים שונות. אתם חייבים להביא את הילדים לחיות בתוך הצבע בכך שתאמרו משהו כמו: הנה האדום מביט החוצה דרך הכחול! הילדים חייבים ליצור זאת.[2]

כאשר הילדים גילו והתנסו בצבעים בדרך זו באינטנסיביות מספקת ומשך זמן ארוך דיו, אפשר להתקדם לגילוי צורות מתוך הצבעים: צורות של הרים ואבנים, אטמוספרה (עננים, שקיעה, אווירות שמיים), צמחים ובעלי חיים. יחד עם זאת ממשיכים בהתמדה לחזק את המודעות לאיכויות המקוריות של הצבעים עצמם. הצורה החיצונית חייבת לעלות מתוך ההתנסות הפנימית בצבע. אין לזלזל בפיתוי לסור מהדרך על ידי משאלה ליצור משהו אסתטי ואיורי! הכוונה אינה להציב התנגדות למשאלה טבעית זו מצד הילדים, אלא שהם יאותגרו להיות נאמנים באמת לטבע הצבעים.

בכיתות ז'-ח' מצטרף לטכניקת "רטוב על רטוב" אלמנט שונה לחלוטין: ציור שכבות. דרך העבודה מובחנת הרבה יותר ודורשת סבלנות והתבוננות. המתודה דורשת פלטה, שעליה מערבבים צבעים, זמן להתבונן בדרך בה התמונה מתפתחת וטכניקה מתורגלת היטב ליישום הציור.

ב"רטוב על רטוב" התהליך סימפטי וחם יותר, שכן הילד נמשך לתוך הפעילות הפנימית ולשיחה של הצבעים בזמן ההתרחשות. הוא יכול לנוע עם ההתנסות כאשר היא נפרשת. התהליך חשוב מהתוצאה. ההתבוננות בציורים למחרת דומה יותר לתהליך מרוחק וקר, כאשר הילדים יכולים לעמוד מאחור ולראות מה התרחש, לראות את התוצאה. בציור שכבות החום והקור מתמזגים ו'תהליך נשימה' זה אינו מובל על ידי המורה אלא על ידי התלמיד.

ציור או רישום יותר פיגוראטיביים מלווים כל נושא, על פי רוב באמצעות התמונה שהמורה מצייר על הלוח (בכיתות הנמוכות) או ביצירה עצמית. נקודת-המוצא לרישום פיגוראטיבי היא תמיד משטח הצבע ולא קו המתאר. קווי-מתאר נוצרים בטבע לרוב כאשר משטחי צבעים שונים נפגשים. איורים וציורים במחברות התקופה, תמונות המתייחסות ללימודי טבע או מאוחר יותר לגיאוגרפיה, כמו גם תיאורים מדויקים ומספקים מבחינה אסתטית של ניסויים בפיזיקה וכימיה – כל אלו דורשים תרגול מתמיד והמשך פיתוחן של טכניקות רישום בכדי להיענות לדרישות הנושא.