הדמוקרטיה הפכה בעת החדשה, ובמיוחד במאה ה- 20 לאחד מהערכים המרכזיים של התרבות המערבית. אולם הדמוקרטיה אינה תופעה מובנת מאליה בתולדות האנושות. את רובה הגדול של עברה עשתה האנושות בלעדיה. רק בשתי המאות האחרונות, ובמיוחד במאה ה- 20 הפכה הדמוקרטיה לנחלת חלק גדול ומשמעותי של האנושות.
הדבר נובע מכך, שהדמוקרטיה, באופן רעיוני והן באופן ישומי מניחה מראש את קיומו של האדם הריבוני, העצמאי, החושב, המתלבט והשוקל באופן הגיוני בין אפשרויות. האדם הרציונאלי בעל יכולת הבחירה וההכרעה הנו הבסיס למשטר דמוקרטי אמיתי. חברה אנושית שאינה מורכבת מרוב מכריע של אנשים חושבים ובעלי שיפוט במובן זה אינה יכולה ליישם משטר דמוקרטי- ואם ברצונה בכל זאת לעשות כן עליה להתחיל בחינוך.
אם מדמים את כל האנושות לאדם, ואת עברה לביוגרפיה של אדם, הרי שניתן לומר: רק כעת, משלהי המאה ה- 19 ובמאה הנוכחית הפך אדם-אנושות זה (וגם רק בחלקו) לבשל, עצמאי ובוגר דיו ליישום חברה דמוקרטית. עד לנקודה זו בהתפתחותו הוא הכשיר את עצמו לכך- התבגר, למד לחשוב, לשקול בין אפשרויות להחליט בצורה עצמאית וכו'
מנקודת מבט זו מובן מדוע אין המשטר הדמוקרטי נוחל הצלחה בקרב עמים ומדינות רבות גם בזמננו אנו. חלק ניכר של האנושות- גם בימנו –אינו בשל עדיין ליישום הדמוקרטיה. במקומות אלו צריך להתחיל ראשית לכל בחינוך והשכלה, מהם עשויה הדמוקרטיה לצמוח באופן בריא והרמוני.
אך טבעי הדבר, שעם יישומה הנרחב של הדמוקרטיה בתרבות עלתה גם שאלת החינוך לדמוקרטיה והפכה לאחת משאלות המפתח של החינוך בתקופתנו. גם בארץ זוכה החינוך לערכים דמוקרטיים לייצוג נכבד בכמה וכמה בתי-ספר שמיישמים את הדמוקרטיה הלכה למעשה בתחומי המוסד החינוכי. אין ספק שאימפולס חינוכי זה שופע כוונות טובות ומושפע מרעיונות הומניסטיים נאורים. במקום לכוון את הילד במסגרות חינוכיות נוקשות ושרירותיות נעשה ניסיון לשאול אותו עצמו לרצונו, לדעתו ובעיקר להתייחס אליו בכבוד כאדם ריבוני ועצמאי. בראשית המאה היה זה מהפך עצום בחשיבה החינוכית. במקום להתייחס לילד כאל מוצר ולהתאימו, לרוב בכוח לדרישות החברה, הפך הוא עצמו למרכז ומקור כל המעשה החינוכי. היום לאחר ניסיון של עשרות שנים של עבודה בבתי-ספר פתוחים ודמוקרטיים, ולאור תוצאותיו המעשיות של כיוון חינוכי זה בארצות רבות ניתן לראותו בעיניים מפוקחות יותר.
לשם ההבנה, אפשר לשים זו מול זו את שתי השקפות החינוך המנוגדות: החינוך הישן- הסמכותי, מול החינוך הפתוח- הדמוקרטי. החינוך הסמכותי מתייחס לילד כחסר עצמיות וזהות משלו ומנסה להתאימו לצורכי החברה. החינוך הדמוקרטי, לעומתו רואה בילד כבר מהתחלה, ובכל גיל אדם בוגר, בעל זהות עצמית, יכולת בחירה ושיפוט עצמאי. הילד יודע או אמור לדעת כבר מהגיל הצעיר ביותר מה טוב עבורו, ועליו לבחור, להעדיף ולשפוט על דעת עצמו.
שתי השקפות חינוכיות אלו מעלימות עין מהנקודה החשובה ביותר עבור חינוך ולדורף: מהתפתחות הילד. האחת רואה בילד לכל אורך הילדות ישות חסרת עצמאות ויכולת בחירה והבנה, והשנייה רואה בו מהתחלה אדם בוגר, עצמאי ובעל שיפוט חופשי. את העובדה שהילד צומח ומתפתח אלי בגרות, ושהתפתחות זו מתרחשת בשלבים שוכחות שתיהן.
חינוך ולדורף שם במרכז השקפתו החינוכית בדיוק את מה שנשכח: את העובדה שהילד עובר התפתחות. הילד אינו נתפס רק כילד, וגם לא רק כבוגר, אלא דרכו מילדות לבגרות, מתלות לעצמאות נלמדת ומיושמת כדרך חינוכית.
מהו אם כן חינוך לדמוקרטיה? זהו ראשית כל החינוך לתנאים הפנימיים של הדמוקרטיה, החינוך לחשיבה עצמאית, יכולת שיפוט, עצמאות פנימית, היכולת לבחור ולהכריע וכו'. אולם אין להניח תנאים פנימיים אלו כקיימים מראש, כמו שאין להתעלם מהם בכל גיל, צריך לחנך לקראתם ולבססם אט, אט- זוהי מטרת חינוך ולדורף.
בשני המקרים הקודמים, כאשר לא מתייחסים להתפתחות הילד מערער החינוך את הבסיס הפנימי לדמוקרטיה. אם מניחים מראש את הערכים הדמוקרטיים כקיימים ומבססים את כל המערכת החינוכית על כך (כמו בחינוך הדמוקרטי) לא נותנים לילד את הזמן להבשילם ולבססם והוא חי באשליה שהוא אכן עצמאי ובוגר. אחר-כך כשכשרים אלו מתעוררים לא יוכל הילד לקבל חוויה בריאה של עצמאות ובגרות. במקרה השני מדחיקים ומדכאים את הערכים הדמוקרטיים לכל אורך הדרך ואין מעצבים אותם כאשר הם מתעוררים. כך דוחפים את הנער/ה למרדנות נגד הסדר והחברה ולקיצוניות.
בבית-ספר ולדורף נתפס הילד קודם כל כישות בהתפתחות. זהו אינו בית-ספר סמכותי לכל אורך השנים וכן אינו פתוח ודמוקרטי לכל אורך השנים. היחס לילד, הקשר עמו, מתודות ההוראה ושאלות הסמכות והחופש משתנים ועוברים גם הם התפתחות לאורך שנות בית-הספר.
מאד בקצרה ניתן לתאר זאת כך: ממסגרת מאד ברורה וסמכותית בכיתות הראשונות (כיתות א' – ה'), למסגרת לימודית יותר פתוחה שמאפשרת יותר עצמאות ושפוט אישי בכיתות המעבר (כיתות ו' – ח'), למסגרת שמטפחת את הערכים הדמוקרטיים באופן ישיר בכיתות התיכון.
אם ניקח לדוגמא את שאלת הבחירה – בעוד שבשנים הראשונות אין כמעט בחירה, התלמידים כולם עוברים את כל תקופות הלימוד והשיעורים שנראים למחנכים כבעלי משמעות וערך, הרי שבתיכון מאפשרים לתלמידים בחירה לפי העדפה אישית ונטיות הלב. התפתחות דומה מתרחשת גם בשאר המישורים שקשורים לשאלות הדמוקרטיות.
כך מוצבת שאלת ההתפתחות במרכז העשייה החינוכית. ככל שישמע הדבר פראדוקסלי, דווקא מסגרת ברורה וסמכותית בגיל הצעיר בונה בצורה היפה ביותר – במידה והיא עוברת התפתחות ושינוי בזמן הנכון – את התנאים הפנימיים לדמוקרטיה.
אין ספק שבעידן המודרני יש חשיבות עליונה לפיתוח איכויות פנימיות שמכינות את האדם לקראת חיים במשטר דמוקרטי. עצמאות, יכולת בחירה, בגרות פנימית, חשיבה חופשית ועצמאית, שיפוט אישי, אלה ועוד מהווים במובן זה את מטרתו של כל חינוך בזמן המודרני. אפשר אבל להשיג משהו בכיוון זה רק אם עוברים עם הילדים דרך של התחנכות. לדרך זו מנסה בית-ספר ולדורף לכוון.
דיון
יש ל התחבר למערכת כדי לצפות ולהשתתף בדיון