סדר היום והלימוד בתקופות

כבר עם יסוד בית-ספר ולדורף הראשון בשנת 1919 ניסה שטיינר לעודד עבודה פדגוגית בריאה ושלמה יותר, על-ידי שינוי סדר יום הלימודים המקובל והכנסת הלימוד בתקופות כחלק מובנה במערכת הלימוד.

מאז נהוג בחינוך ולדורף ללמד את נושאי הלימוד העיוניים העיקרים בתקופות לימוד אינטנסיביות שמתחלפות בריתמוס מסוים. הלימוד בתקופה מתרחש בעיקר בתחילת היום בין השעות 8:00 ל- 10:00 במסגרת שיעור ארוך ורב- תחומי במקצוע מסוים. מקצוע זה נלמד כל יום בשעות הללו, במשך פרק זמן של שלושה עד ארבעה שבועות. יום הלימודים מעוצב כך, שבתחילת היום עוברים התלמידים התנסות חינוכית, עמוקה ורב תחומית במקצוע לימוד מסוים, וזאת כל יום במשך כמה שבועות. לאחר תקופה כזו מתחלף תחום הלימוד לעוד פרק זמן דומה וכיוצ"ב. סדר היום בבית-הספר מעוצב, אם כן, בצורה הבאה:

8:00-10:00 שיעור ראשי – שיעור שמוקדש לתחום מסוים מידי יום במשך כמה שבועות. במסגרת זו נלמדים רוב תחומי הלימוד העיוניים כגון: לשון, חשבון, טבע, וכיוצ"ב.

10:30-13:30 שיעורי תרגול, אומנות, מלאכות, שפות, חינוך גופני ותנועה – במסגרת זמן זו מתקיימים השיעורים שדורשים תרגול שבועי וחזרה במשך כל שנת הלימודים.

13:30-15:30 עבודה בסדנאות, בחקלאות ופרויקטים שונים.

האופן של עבודה בתקופות מונע את הפיצול הרב שקיים בדרך-כלל במערכת השעות של מערכת החינוך המקובלת. פיצול זה מאלץ את התלמיד במערכת החינוך המקובלת לעבור במשך יום לימודים עד שמונה תחומי לימוד שונים. תשומת הלב, הריכוז ויכולת ההעמקה מתפזרים כך על פני תחומים רבים והדבר מונע מראש עבודה עמוקה ואיכותית. בבית ספר ולדורף נלמדים למעשה בדיוק אותם תחומי הלימוד כמקובל במשרד החינוך ובבתי-הספר האחרים, אלא שאופן הלימוד, כאמור, שונה מאד.

הלימוד של תחום אחד במשך תקופה של כמה שבועות, וההתרכזות היום-יומית בפרק זמן ארוך יחסית של כמעט שעתיים באותו התחום, מאפשרים איכות גבוהה בהרבה של עבודה. אופן זה של ע
בודה מאפשר להעמיק בתחום לימודי מסוים, להתרכז שוב ושוב באיכויותיו השונות, להגיע אליו מזוויות וכיוונים שונים וכך להפוך כל תחום ותחום לחוויה לימודית בעלת משמעות ועומק. כמו כן ניתן בדרך זו של הוראה ליצור, בכל מקצוע ותחום לימודי, לימוד רב תחומי (אינטגרטיבי).
כך לדוגמא ניתן ללמד נושא כמו היסטוריה קדומה – יוון או רומא- בעת ובעונה אחת דרך מאורעות ההיסטוריה, האומנויות השונות באותה תרבות (דרמה, שירה, דקלום, ציור ופיסול), לבוש באותה תקופה, ארכיטקטורה, מאכלי הזמן, שפת התרבות, סיפורים ומיתוסים של אותו עם ועוד. בצורה זו מתקבלת לראשונה תמונה עשירה, רחבה ובעלת משמעות מקורות הזמן.

ניתן לראות מהנ"ל, שבשיעורי התקופה אין עוסקים רק בהקניית חומר לימודי. העברת חומר כאינפורמציה אינה חלק ממטרות בית ספר ולדורף. שיעור כזה, שהינו ארוך (בדרך-כלל כשעה וחצי עד שעתיים) מכיל בתוכו חלקים שונים ומגוונים שמנסים לפנות לכמה שיותר מישורים ואיכויות מישותו של הילד. השיעור התקופתי נפתח לרוב בשירה, דקלום, לעיתים נגינה או כל פעילות אומנותית אחרת בהתאם למצבה של הכיתה ונטייתה. בשנים הראשונות (כיתות א' – ה') יש בדרך כלל מקום לפעילות גופנית כל-שהיא: משחקים שונים, ריצה וקפיצה, תרגילי קצב וקואורדינציה, הצגות קטנות וכיו"ב. אחר כך תבוא מעין חזרה על מה שנלמד ביום הקודם, בדרך של שיחות והעמקה בדיון, כתיבה יוצרת, המחזה וכו'. אז יציג המורה את החומר החדש, ולאחריו יעבדו תלמידי הכיתה במחברת תקופה בכתיבה, רישום או ציור לפי הנושא ודרך הלימוד.
גם בדרכי ההוראה קיים גיוון רב במסגרת השיעור התקופתי. יש בו בדרך-כלל מעין שילוב בין עבודה קבוצתית של הכיתה כולה כמסגרת חברתית, עבודה בקבוצות קטנות לצורך משימות שונות, ולמידה עצמית ואישית. כך קיים בו מעין איזון בין הוראה פרונטלית של מורה מול קבוצת תלמידים לבין הוראה בקבוצות קטנות ולמידה עצמית.

בצורות אלו ואחרות מנסה השיעור התקופתי בכל יום וגם במהלך התקופה כולה לפנות לישותו השלמה של הילד, לכשריו השונים, וליצור אווירת לימוד שלמה ובעלת משמעות.